משמרת- חברה לשירותי נאמנות בע"מ ואח' נ' קמור בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה למתן הוראות.

המבקש, דניאל ברנר (להלן: "ברנר"), העמיד בשנת 2007 ערבויות אישיות לטובת בנקים זרים, לצורך הבטחת פרעונן של שתי הלוואות שנטלו חברות נכדות של חברת קמור בע"מ (להלן: "החברה"), בהיותו בעל שליטה בחברה. החל מחודש אפריל 2012 ועד לחודש אוקטובר 2012 שילמה החברה לברנר עמלה חודשית בגין הערבויות.

ברנר מבקש כעת להורות למפרקים הזמניים של החברה (להלן: "המפרקים") לשלם לו את העמלה החודשית בגין הערבויות, מיום כניסת הנאמנים לתפקידם (מינוי הנאמנים קדם למינוי המפרקים) ועד ליום ביטולן של הערבויות בגינן משולמת לו העמלה. עוד הוא מבקש להורות למפרקים לגרום לביטולן של הערבויות. לחלופין הוא מבקש לקבוע כי לנוכח סרובם של המפרקים לשלם לו את עמלת הערבויות או לבטל את הערבויות, הוא רשאי לנהל משא ומתן עם הנהנים הנוספים ממתן הערבויות, הן בקשר עם עמלת הערבויות והן בקשר עם ההתחייבות לשפותו.

על פי הנטען בבקשה, הערבויות האישיות הועמדו על ידי ברנר ביום 16.5.2007 וביום 11.7.2007. סך הערבויות נכון ליום 31.12.2012 עמד על כ- 34.4 מליון דולר ארה"ב.

ביום 11.4.2012 נכרת הסכם עמלות בין החברה לבין ברנר (להלן: "הסכם העמלות"), לפיו הוסכם כי ברנר ימשיך להעמיד את הערבויות האישיות וכי בתמורה תשלם החברה לברנר עמלת ערבות בשיעור שנתי של 0.5% מיתרת סכום האשראי הממוצע שברנר ערב לפרעונו (להלן: "העמלה"). עוד נקבע כי הסכם העמלות יעמוד בתוקפו החל מיום 15.11.2011 ועד ליום 14.11.2014 וכי אם ברנר יחדל להיות בעל שליטה בחברה, הוא יהיה רשאי להודיע לחברה על ביטולו בהתראה של 90 יום.

החל מחודש אוקטובר 2012 חדלה החברה לשלם עמלה לברנר. בחלוף זמן קצר היא נקלעה להליכי חדלות פרעון.

ברנר הגיש תביעת חוב בגין העמלה המגיעה לו עד ליום 19.3.2013, הוא המועד בו מונה כונס נכסים לנכסי חברת האם של החברה, מועד בו לדידו של ברנר הוא עצמו חדל להיות בעל שליטה בחברה.

ביום 3.6.2013 פנה ברנר למפרקים והודיע, בין השאר, על ביטולו של הסכם העמלות. הוא אף דרש לקבל את העמלה לפי הסכם העמלות. משסורבה דרישתו זו, הוגשה הבקשה שלפניי.

לדידו של ברנר, העמלה היא בבחינת הוצאות פירוק, שכן מדובר בשירות שהוא מעניק למפרקים. ברנר מוסיף וטוען כי הדבר דומה לפרמיית ביטוח שעל המפרק לשאת בה כל זמן שהוא מבקש לקיים את הפוליסה לביטוח נכסי החברה שבפירוק. עוד טוען ברנר כי ככל שהמפרקים היו סבורים כי הסכם העמלות הוא נכס מכביד, עמדה בפניהם הברירה לוותר עליו, אך משלא עשו כן, יש לראותם כמי שבחרו לאמצו ולכן שומה עליהם לשלם את העמלה על פיו, בתור הוצאות פירוק.

המפרקים מתנגדים לבקשה. הם טוענים כי מדובר בבקשה נטולת בסיס משפטי, שנועדה לאפשר לבעל שליטה בחברה שבפירוק לשלשל לכיסו סכומי עתק על חשבון הנושים האחרים, בתירוץ שמדובר בהוצאות פירוק. עוד טוענים המפרקים כי מדובר בהתחייבות עבר שניתנה על ידי החברה כשנה בטרם החלו הליכי חדלות פרעון. התחייבות זו אינה שונה מכל התחייבות אחרת של החברה כלפי נושה, לתשלומים בעתיד. בגין התחייבות כזו יש להגיש תביעת חוב, ואין המדובר בהוצאות פירוק. זאת ועוד, לא מדובר בהתחייבות של המפרקים אלא של החברה, שכן המפרקים לא ביקשו מברנר להעמיד ערבויות. מדובר בשירות שברנר העניק בעבר לחברה, ולא בשירות כלשהו שהוענק לחברה לאחר מינוי המפרקים. המפרקים מוסיפים וטוענים כי לא ניתן לגרום לביטול הערבויות בלא שייפרע החוב המובטח על ידן וכי דרישה זו של ברנר המכוונת כלפיהם אינה בת ביצוע. המפרקים גם מתנגדים כי ברנר ינהל משא ומתן עם גורם כלשהו בנוגע לערבותו.

במהלך הדיון באולם, ובעקבות חקירתו של ברנר על תצהירו, העלו המפרקים טענה חדשה, והיא, שהסכם הערבות נועד לעקוף את הוראות תיקון מס' 16 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, משנת 2011, בחלק שעניינו בשכרם של נושאי משרה, שכן העמלה שולמה לברנר בדיוק החל מן המועד שבו נכנס התיקון לתוקף, כדי להחזיר באופן מלאכותי את שכרו הקודם של ברנר על כנו, כפי שהיה קודם לתיקון מס' 16 (בעקבות התיקון האמור פחת שכרו החודשי מסך של כ- 200,000 ש"ח לשכר של כ- 120,000 ש"ח). סכום העמלה המבוקשת על ידי ברנר הינו כ- 50,000 ש"ח לחודש.

יצויין כי לאחר הגשת הבקשה התברר שבינתיים פקעה אחת משתי הערבויות שבמחלוקת, בסכום של כ- 7 מליון דולר, אך עדיין נותרה על כנה ערבות אחת, בסכום של כ- 27.4 מליון דולר.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות ברובה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

מקובלת עליי טענתם של המפרקים לפיה העמלה אינה מהווה הוצאות פירוק של החברה.

הוצאות פירוק הן הוצאות שהוציא המפרק לצורך מילוי תפקידו (למשל, דמי שכירות בגין נכס שהחברה ממשיכה לשכור לאחר תחילת הליכי הפירוק) או הוצאות בגין שירות שניתן בעבר לחברה שבפירוק והמפרק מבקש להמשיך ולצרוך (למשל, פרמיית ביטוח בגין נכסים של החברה שהמפרק מעונין להמשיך ולבטח).

כך למשל נפסק כי:

"הוצאות פירוק כשמן כן הן. מתייחסות הן להוצאות הכרוכות בניהול הליכי הפירוק (או הפירוק הזמני, אם נתמנה מפרק זמני לפני שניתן צו פירוק). כך למשל הן כוללות את ההוצאות למימוש נכסי החברה על ידי המפרק, הוצאות שהמפרק מוציא במילוי תפקידו (תקנה 66(1) ו-66(3) לתקנות הפירוק), הוצאות שוטפות הכרוכות בניהול נכסי החברה ובתפעולם על ידי המפרק (למשל תשלום פרמיות ביטוח) ועוד ..."

ע"א 4351/01 עו"ד איתן ארז, מפרקן של חברת ח.א. מזון בע"מ ו-5 אח' נ' מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ פ"ד ס (1) 467, 477- 478 (2005)

בעניננו, אין המדובר בשירות שהמפרקים ביקשו לצרוך, ולכן אין מקום להשוות בין העמלה לבין דמי שכירות בגין נכס שהמפרקים מבקשים להמשיך ולשכור, או לפרמיית ביטוח בגין נכס שהמפרקים מעוניינים להמשיך ולבטח. עסקינן בערבויות שניתנו ביום 16.5.2007 וביום 11.7.2007, למעלה מחמש שנים בטרם נקלעה החברה להליכי חדלות פרעון. העמדת הערבויות על ידי ברנר היתה אקט חד פעמי, שהסתיים ביום שניתנו. הותרת הערבויות על כנן (וכפי שהובהר קודם, כיום נותרה על הפרק ערבות אחת בלבד), אינה יכולה להחשב שירות ההולך ונמשך עד היום. בצדק טוענים המפרקים כי אם היה ממש בטענתו של ברנר, אזיי באותה מידה היה יכול בנק נושה, שהעמיד אשראי לחברה קודם שנקלעה להליכי פירוק, לדרוש כי תשלומי הריבית בגין ההלוואה ישולמו לו כהוצאות פירוק כל זמן שההלוואה אינה נפרעת.